 |
המועדים מהתורה
בתורה מוזכרים שבעה מועדים: שבת, ראש חודש, פסח, שבועות, סוכות, ראש השנה ויום הכיפורים.
כל המועדים הללו, מלבד ראש חודש, הם "מקראי קודש" כלומר אסורים בעשיית מלאכה. שבת ויום הכיפורים אסורים בעשיית כל מלאכה, אך המועדים האחרים מוגדרים כ"יום טוב" ומותרים בעשיית מלאכת אוכל נפש. ראש חודש מותר בעשיית מלאכה, אך נוהגים בו יותר בחגיגיות ויש הנוהגים שלא לעשות בו מלאכות מסוימות. חול המועד מותר במלאכה פשוטה, אך אסור לעבוד בו. שביעי של פסח ושמיני עצרת מוגדרים גם הם כימים טובים.
לכל אחד מהימים הללו משמעות שונה, ולרובם מצוות המיוחדות להם: בפסח אכילת מצות, בסוכות ישיבה בסוכה, ביום כיפור להתענות וכו'. מצווה המשותפת לכל הימים היא הדלקת נרות שבת ויום טוב. החגים פסח, שבועות וסוכות, מיוחדים במצוות עלייה לרגל שיש בהם, ועל כן הם מכונים "שלושת הרגלים" ומקריבים בהם עולת ראייה ושלמי חגיגה.
המועדים מדרבנן
ימי השמחה
בימי בית שני הוסיפו חז"ל למועדים מדאורייתא ימי שמחה מדרבנן בימים בהם נעשו ניסים. העיקריים בהם אלו "ימי הפורים", שנקבע בתקופה הפרסית, וחנוכה שנקבע בימי מרד החשמונאים. בעבר צוינו ימים רבים נוספים המפורטים במגילת תענית, כדוגמת "יום ניקנור" על תבוסת המצביא היווני בפני המכבים, אולם בעקבות חורבן בית המקדש השני בטלו מועדים אלה, שמלכתחילה נקבעו בעקבות אירועים מקומיים ובעלי חשיבות פחותה. למעשה מלבד פורים וחנוכה, אין ימים אחרים בעלי מחויבות דתית. בחנוכה תיקנו חכמים להדליק נרות ולגמור את ההלל בכל יום, ובפורים תיקנו אנשי כנסת הגדולה 4 מצוות: קריאת מגילה, מתנות לאביונים, משלוח מנות ומשתה ושמחה. בחנוכה ובפורים מותר לעבוד, אם כי נהגו שלא לעבוד ביום הפורים. בשני ה"חגים" החדשים תיקנו חכמים להוסיף בתפילה ובברכת המזון את נוסח "על הניסים" המיוחד לכל אחד משני החגים. בימי החנוכה אין מצוות שמחה, אבל בפורים, כאמור לעיל, אחת המצוות היא משתה ושמחה ובכלל זה נהגו להרבות בבשר (שמחה) ויין (משתה).
חז"ל הגדירו גם את יום ט"ו באב כיום טוב, אולם לא קבעו לגביו הלכות מיוחדות. גם ל"ג בעומר נחשב החל מימי הביניים כיום שמחה, אך בלי מצוות והלכות מיוחדות. ימים אלו מתבטאים כיום מבחינה הלכתית רק בכך שאין אומרים בהם תחנון ושאסור להתענות בהם ולהספיד בהם. עם זאת, ישנם מנהגים שונים הקשורים לל"ג בעומר: הדלקת מדורות, עלייה לקבר רשב"י וביצוע חלאקה.
הצומות וימי האבל
הנביאים שהיו בזמן חורבן בית המקדש הראשון תיקנו ארבע תעניות כאבל על חורבן בית המקדש: ביום עשרה בטבת היום בו החל המצור על ירושלים, ביום תשעה בתמוז בו נפרצה חומת ירושלים, ביום תשעה באב בו נחרב בית המקדש, וביום שלושה בתשרי בו נרצח גדליה בן אחיקם על ידי ישמעאל בן נתינה, דבר שעורר את חמתו של נבוכדנצר על שארית הפליטה. לאחר בניין בית המקדש השני התבטלו מרבית התעניות והפכו לימי חג, אולם לאחר חורבן בית המקדש השני חזרו התעניות להיות ימי צום ואבל. צום תשעה בתמוז הפך לצום ביום שבעה עשר בתמוז, היום בו נבקעה חומת ירושלים בזמן בית המקדש השני. כל ימי הצום הינם ימים שבהם הצום הוא רק מעלות השחר ועד צאת הכוכבים מלבד תשעה באב שצמים בו בין בלילה ובין ביום. כל הצומות אסורים רק באכילה ושתייה, פרט לתשעה באב שאסור גם בנעילת נעלי עור, ברחיצה וסיכה ובתשמיש המיטה. פרט לארבע התעניות נהגו לצום ביום י"ג באדר, תענית הנקראת תענית אסתר והיא לזכר התענית שצמה אסתר לפני שנכנסה למלך אחשוורוש.
ט"ו בשבט
ראשיתו של יום זה בקביעת יום קובע לתחילת השנה לעניינים שונים הקשורים באילנות (כגון מעשרות). כשגלה עם ישראל מאדמתו איבד יום זה את משמעותו המקורית, וברבות השנים קיבל אופי של געגוע לשיבת ציון ולנטיעת אילנות באדמת הארץ. המנהג שליווה יום זה בתפוצות היה אכילת פירות שנשתבחה בהן ארץ ישראל ולספר משבחי הארץ. כיום נוהגים לערוך בו סדר ט"ו בשבט.